ברוך קימרלינג (1939–2007) היה חוקר מקורי שמעטים כמוהו, סוציולוג ציבורי ו"יצרן רעיונות". השאלות שבהן עסק רלוונטיות היום יותר מאי-פעם. כותבים וכותבות, יהודים ופלסטינים, בני דורות שונים וממגוון תחומי מחקר, פורסים בכרך זה, המוקדש לזכרו, מחקרים על המקום הזה – משני צדי הקו הירוק, בעבר ובהווה הנמשך. המחקרים נכתבו בהשראת דרכו המדעית ובדיאלוג עם המושגים שטבע וסדר היום המחקרי שהציע – על סְפָר והתיישבות, על הכפר והעיר, על חרדת הקיום ותפיסות של בית, מאבקים חברתיים וגבולות הדמוקרטיה, על מנגנוני הפרדה ותקשורת מוכוונת, מחאה, מצבות זיכרון ותפיסות ביטחון, ציונות ומיליטריזם – ועל ברוך קימרלינג עצמו.

ספר זה הוא הזמנה להתבוננות בעבודתה של אחת הקהילות הדומיננטיות ביותר בישראל, ובה בעת אחת הסגורות שבהן: הקהילה הטיפולית. באמצעות עבודת שדה אנתרופולוגית בת ארבע שנים (2004-2008) בשתי עמותות טיפוליות, מתחקים פרקי הספר אחר ההצטלבות בין שאלות קליניות של אבחון, טיפול ומניעה של פוסט-טראומה בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי, לבין שאלות פוליטיות של זהות קבוצתית ויחסי כוח על רקע לאומי, אתני ומעמדי.

אורגים קהילה – עובדים באופקים, 1955—1981, חושף את אופני התהוותה של עיירה חדשה בלב מדבר, שההיגיון הלאומי אשר בבסיסה מלווה בריק כלכלי עמוק. מתוארים בספר מפגשים בין עובדים, תושבים ושכנים; בין בעלי הון ומנהלי המפעלים לבין העובדים; בין העובדים מאופקים לבין העובדים מרצועת עזה; ובין קבוצות חברתיות באופקים, כגון גברים ונשים. היחסים בין הקבוצות הללו כוננו גבולות חברתיים שהשפיעו על העובדים בשוק העבודה ומחוצה לו, ואפשרו גם צמיחה של קהילה מקומית. קהילה זו עוצבה אמנם לא פעם לאור החלטות ופעולות של קברניטי המדינה וגופים חיצוניים לאופקים, אך בסופו של דבר הייתה מקור גאווה ושייכות לתושבי העיר. הסולידריות כלפי הקהילה המקומית והכוח שהקנתה לעובדים ניכרו במאבקם נגד סגירת מפעלים – 'שביתת סגירה'. מהלכיה של שביתת סגירה מעידים על התפתחותו של מאבק אזרחי נגד ליברליזציה כלכלית

סיפורה של קהילה מתוך מבט מקרוב על חיי היומיום, מלמד רבות על התפתחותה של החברה בישראל ועל עיצוב היחסים בין מרכז לפריפריה.

ישראלים בדרכם הוא סיפורם של צעירים מברית המועצות לשעבר המפלסים את דרכם לישראליות. צעירים אלה מבקשים לדבוק בזהותם הייחודית, אך בו בזמן גם להשתייך למקום החדש. על בסיס ניתוח סיפוריהם אנו מציעות פרספקטיבה חדשה בחקר הגירה, שעל פיה השתייכות מושגת לא דרך אימוץ של אתוסים לאומיים מכוננים אלא מעצם ההשתתפות בשיח המקומי על אודותם.

פרקי הספר עוסקים בדרך שבה מעצבים הצעירים את השתייכותם באמצעות קריאה של אתוס השיבה הביתה, המעניק להם אזרחות אוטומטית ומטווה את הדרך להשתייך ללאום היהודי. באמצעות פרשנותם למופעיו של אתוס השיבה בחיי היומיום, המהגרים מעצבים זיקה לבית החדש, מכוננים את זהותם, ומתמקמים בחברה הישראלית. בהקשר זה הם עסוקים בפענוח ובביקורת של `אבני הבניין` של האתוס: זיכרון השואה והאנטישמיות, השירות הצבאי, היהודי החדש ודבקות במקום. הספר מראה כיצד המהגרים נאחזים באתוס המבטיח להם הכרה והכלה בלאום האתנו-יהודי, ומשמש להם עוגן של ביטחון. בו בזמן הם מתנגדים לתביעותיו הטוטליות תוך ביקורת על תפיסות של הציונות הנחשבות פרות קדושות. כך האינטרס של המהגרים להיכלל בגבולות הלאום, בצד התשוקה להשתייך למקום החדש, מבטיחים שימור ושעתוק של האתוס, אך אינם מונעים התרסה, ביקורת וחיפוש דרכים ייחודיות להשתייכות.

אנו מכנות את המהלך הכפול של המהגרים השתייכות ביקורתית. מושג זה מציין שהשתייכות של מהגרים למקום החדש אין פירושה בהכרח קבלה ללא תנאי של האתוסים המקומיים, ואילו ביקורתיות אין משמעה דחייה של המקום החדש, או נסיגה למובלעות חברתיות-תרבותיות. השימוש במושג בא להדגיש שההתמקמות של מהגרים בארץ חדשה היא אקטיבית ורווית סתירות, מתמשכת ורבת פנים, בעודה מאמצת דפוסים תרבותיים מקומיים מסוימים ודוחה אחרים.

חד-הוריות, תשלומים ממשרד הרווחה, מסיבת בר-מצווה, חזרה בתשובה, עבודה במפעל, הימורים, לידות – כל אלו ועוד מרכיבים את שגרת יומן של נשים רבות בעיירות פיתוח. האנתרופולוגית פנינה מוצפי-האלר, בעצמה בת לעיירת פיתוח, מציבה במוקד כתיבתה את סיפוריהן של חמש נשים מזרחיות בנות ירוחם המתמודדות, כל אחת בדרכה, עם חוויית החיים של המרחב הפיזי, חברתי ותרבותי שהוא עיירת פיתוח - עם מערכת השכלה ירודה, מיעוט מקומות תעסוקה ודימוי חברתי שלילי.

הספר בקופסאות הבטון הוא אתנוגרפיה פמיניסטית אמיצה. בכתיבה בהירה, שווה לכל נפש, מצליחה המחברת להראות כיצד מגדר, מעמד ואתניות אינן קטגוריות עצמאיות אלא מוטענות זו על זו, לעתים בצורות מפתיעות. הספר מוסיף רב-ממדיות להבנת השאלה המזרחית בישראל תוך הרחבת מושג המזרחיות ומבלי להתפשר על הנחות היסוד של המחקר הפוסט-קולוניאלי. (פרופ` יהודה שנהב, המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת תל אביב)

את המבט של הפמיניזם הליברלי האשכנזי על "תקרת הזכוכית" ממירה פנינה מוצפי-האלר במבט רב-כיווני, הכולל צירי זהות שהמחקר הפמיניסטי הלבן מזניח, כמו מעמד, דת, השכלה ואתניות. אלה מצטלבים זה בזה לכלל "קופסת בטון" של מגבלות שבמסגרתן נשים מנסות לייצר לעצמן חיים בעלי משמעות. המחברת מציעה ניתוח חד ומבריק שמוביל לפיתוח שפה מחקרית של שותפות ושוויון המאפשרת לא רק לחלץ ידע אלטרנטיבי אלא גם לעקוב אחר תהליך היווצרותו ועל חלקה שלה בייצורו. (ד"ר אורלי לובין, החוג ללימודי ספרות, אוניברסיטת תל אביב)

בדיאלוג מתמשך, לעתים נוקב, עם חמש נשים מזרחיות, ממחישה המחברת כיצד מצליחה כל אחת מהן לעצב חיים של משמעות בתוך מגבלות מבניות של עיירת פיתוח מרוחקת. הדמויות המורכבות והכתיבה האמפטית והביקורתית כאחת, שואבות את הקוראות והקוראים לדיאלוג עם גיבורות הספר ועם המחברת, וגם עם עולמם הם. (פרופ` דבורה ברנשטיין, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת חיפה)

`פרקטיקת מדיניות בעבודה סוציאלית` הוא ספר חובה לעובדים סוציאליים, לסטודנטים לעבודה סוציאלית ולחוקרים המתעניינים בפרקטיקת מדיניות. אנשי מקצוע מתחום המשפט, הרפואה, הסיעוד, הריפוי בעיסוק, החינוך, התכנון העירוני, המבקשים להשפיע על המדיניות החברתית בתחומם, ימצאו בו עניין רב.

החתירה לקידום איכות חייהם של פרטים, משפחות וקהילות ולקידום הצדק החברתי באמצעות הרחבת זכויות חברתיות ומימושן, הן מטרות מרכזיות של מקצוע העבודה הסוציאלית. השגת היעדים הללו מחייבת מעורבות של עובדים סוציאליים בתהליכי העיצוב של המדיניות החברתית ברמה הלאומית והמקומית, כמו גם בארגונים הפועלים בזירה החברתית. מעורבות זו, המכונה פרקטיקת מדיניות, מדגישה את היותם חלק מהותי ובלתי נפרד מתהליכים אלה.

לספר זה, הראשון בעברית המתמקד בקשר שבין עבודה סוציאלית ומדיניות חברתית בישראל, תרומה משמעותית לשיח המתפתח על אודות פרקטיקת המדיניות בישראל. המחברים, חברי סגל בכירים בבתי ספר לעבודה סוציאלית בישראל, עוסקים מזה שנים במחקר על פרקטיקת מדיניות ובהמשגתה, בהוראת התחום ובפיתוחו, ומשתתפים בפועל בעיצוב מדיניות חברתית בישראל. הספר מציע ידע אמפירי ותאורטי עדכני ביותר בתחום.

תחום הבריאות הוא זירה מרכזית שבה נקבע גורלם של אנשים ואושרם. במשטרים דמוקרטיים, שירותי הבריאות הם אבן בוחן למימוש זכויות, להשתתפות ולשותפות במשאבי הכלל. כיום מערכת בריאות ציבורית או פרטית אינה יכולה לספק את כל הצרכים לכל המצבים הרפואיים לאורך זמן ובחינם. ככל שתחום הבריאות הופך יקר יותר, עם התקדמות הטכנולוגיות הרפואיות והגידול בציפיות לטיפול איכותי, כך מנסות חברות דמוקרטיות לקדם רפורמות שיאפשרו גישה לשירותים אלה לכלל האוכלוסייה. אולם השירותים הפכו להיות מוצר יקר עבור רוב האנשים. וכידוע, לשירותי הבריאות ולטכנולוגיות רפואיות בחברה מפותחת יש מחיר, והוא נקבע בשדה הפוליטיקה כתוצאה ממאבקים בין תפישות עולם ובין אינטרסים.

חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שנכנס לתוקף ב-1995, הוא התמודדות של החברה הישראלית עם סוגיות אלו. החוק נולד על רקע פוליטי מקומי שקשר בין פוליטיקה מקומית אלקטורלית ומערכת הבריאות. עם כניסתו לתוקף, הגדיר החוק מחדש את הזכות לשירותי בריאות ויצר מערכת כללים שעיצבה תהליך פוליטי המסדיר את המימון של חלק נכבד ממערכת הבריאות ומתמקד בסוגיות של הקצאת משאבים מוגבלים.

הספר לחיים יש מחיר בוחן את הזיקה של מערכת הבריאות ושל חוק ביטוח בריאות ממלכתי לתהליכי שינוי בחברה הישראלית ולקשרים בין כלכלה ופוליטיקה. נידונה בו השאלה האם חוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא חלק מהתעצמותם של גורמים פוליטיים המצדדים באימוץ ערכים של אינדיווידואליזם ותחרותיות.

מדוע התעלם הקולנוע הישראלי מהשואה שנים רבות? מדוע הציג את ניצולי השואה כקבוצה הומוגנית שבה אנשים סהרורים, תלושים ופסיביים, והתעלם מהתרומה העצומה של ניצולי השואה למדינת ישראל? האם חלו שינויים בתדמיות אלו לאורך השנים? שאלות אלו עומדות במרכז הספר שדן בייצוג השואה, ניצולי השואה ותהליכי השיקום והקליטה שלהם בקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי בשנים 1945-2009. הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע העלילתי מציעים בשנים אלו שני מסלולים שונים של זיכרון השואה. ההבדלים ביניהם מגלים שתי פנים במראה והתמונה המתקבלת היא של חברה הנעה בין מגמות שטחיות וחלוקות קוטביות לבין התמודדות מורכבת, בין סטראוטיפים שליליים לבין ניפוצם, בין השרשת תפיסות ישנות לבין שינוי והיפתחות רב תרבותית לאחר ולשונה

הספר מנתח ומברר את תרומתם של אנשי רוח פלסטינים בישראל לכינונה של החברה הערבית-פלסטינית לאחר מלחמת 1948 וההתרחשויות שבאו בעקבותיה. תפקידם של האינטלקטואילם הפלסטינים בישראל עוצב במידה רבה בהשפעת מיקומם הספי הרב-צירי – האזרחי, הלאומי והתרבותי ומרצונם להתמודד עמו. בעבורם היתה זו מציאות בעייתית, שבה התמקמו הפלסטינים 'בתוך-אבל-מחוץ' לתבנית הישראלית והפלסטינית גם יחד. אינטלקטואלים, יוצרים ואנשי תרבות חוו את הספיות כמציאות של חסר, ולכן התאפיינה יצירתם בתשוקה עמוקה למרכז האבוד, שהתבטאה בחיפוש דרכים שונות לכינון מרכז חילופי חדש. באמצעות ראיונות עמם ובחינת יצירותיהם הכתובות – שירה, ספרות, טורים בעיתונות ויצירה אקדמית – המחברת בוחנת את השיח שיצרו ואת הרעיונות שניסחו כדי להתמודד עם הסוגיות הלאומיות, האזרחיות, הפוליטיות והתרבותיות הנוגעות למעמדם הקולקטיבי.

מה מניע נשים בדוויות ללחום למען רכישת השכלה גבוהה? מאין שואבות הן את כוחן? באילו אסטרטגיות הן נוקטות כדי להצליח? האם הן מהוות דוגמה אישית לנשים צעירות אחרות? האם הן כוח מחדש בקהילתן? מהו המחיר שהן נאלצות לשלם? שאלות אלו נידונות בספר זה העוסק בעולמן של הנשים הבדוויות בנגב שיצאו לרכוש השכלה גבוהה בישראל. הספר נוגע בתחומי חייהן הגלויים והסמויים, מספר על הכאב והכוח של הנשים באמצעות סיפורים הנוגעים למעמדן כנשות מקצוע, ובעיקר אלה המספרים על חיי האישות והמשפחה שלהן. סיפורי הנשים המרואיינות שזורים בסיפורה האישי של המחברת החוקרת, ראשונה מקהילתה ומבנות שבטה שרכשה השכלה אקדמית גבוהה. לעיני הקורא נפרשת תמונה רחבה של מערכת היחסים המגדרית בקהילה הבדווית בדרום, תוך כדי דיון בנורמות, מנהגים ויחסי כוח. הספר עומד על השינויים המתרחשים בקרב הנשים הבדוויות בנגב בעשור האחרון, ומתוך כך גם בגברים, ובעיקר ביחסיהן עם האחים והאבות.

בחודש מרס 1996 פסק ועד רבני יש"ע כי הכניסה להר הבית מותרת ואף מומלצת. פסיקה זו עמדה בסתירה לנוהג המקובל מזה דורות האוסר כניסה לשטח ההר מסיבות הלכתיות. הפסיקה קיבלה ביטוי מוחשי עם ביקורם של עשרות אלפי תלמידי ישיבות לאומיות בהר לאחר פתיחתו המחודשת לכניסת יהודים עם שוך "אינתיפדת אל-אקצא" (2001-2003). תהליך זה התרחש, בין השאר, בהשראת קבוצות בקרב הציבור הדתי הפועלות למען התרת התפילה על הר הבית וכינון המקדש השלישי. ספר זה מציג מבט עכשווי על עולמן של קבוצות אלו וחושף את השקפותיהן הדתיות התובעות גאולה כאן ועכשיו ואת הדרכים שבהן הן פועלות על מנת לממש את חזון אחרית הימים שלהן. הספר גם עוסק בקשר שנרקם בין הפעילים היהודים לתומכיהם מהעולם הנוצרי פונדמנטליסטי. בהקשר רחב יותר פותח הספר צוהר לתמורות המתחוללות בציונות הדתית ומנתח מגמות של הקצנה הנובעות ממשברי אמונה.

גבריות, כמו נשיות, היא דימוי או אידאל שהכול מכירים אך איש אינו יכול להגדירה במדויק. האם גבר הוא החייל הממושמע, המיומן בשליטה עצמית ופועל בקור רוח תחת אש הקרב, או גבר הוא מי שלא מקבל הוראות מאף אחד? האם הלוחם נושא הנשק מגלם את הגבריות, או זה המפרנס את משפחתו? האם רק זכרים יכולים להיות גברים? הספר בוחן את הזהויות המגדריות הנבנות במוסד שנחשב לגברי מכול – הצבא. המחברת מראה כי בצבא מתגבשות זהויות גבריות מגוונות, הנבדלות על פי ההקשר המעמדי, האתני, המגדרי והתעסוקתי של החיילות והחיילים. אולם כולן מעוצבות מתוך דיאלוג, שחיקוי ודחייה משמשים בו בערבוביה, עם דמותו של החייל הקרבי הנתפס כמגלם הגבריות הדומיננטית והאזרחות הטובה.

השבועון 'העולם הזה' בעריכתו של אורי אבנרי היה במשך ארבעים שנה קול אחר בזירה הציבורית בישראל. הוא ערער על אמיתות מוצקות וחשף, 'בלי מורא ובלי משוא פנים', פנים נסתרות, לעיתים אפלות, במימוש האוטופיה הציונית. התהיות שעורר השבועון העלו לדיון שאלות מרכזיות בדבר אופייה של מדינת ישראל וצביונה של החברה הישראלית על שלל מרכיביה. באמצעות ניתוח טקסטואלי של הדברים שפרסם השבועון בין 1950 ל-1965, ועל ידי בדיקת היחסים בינו לבין הכוחות השונים שפעלו בשדה הפוליטי והעיתונאי, בוחנת המחברת את ייחודו של 'העולם הזה', את הדרך בה שינה אורי אבנרי את פני העיתונות הישראלית, ואת האופן בו שיקף שבועונו ואף זירז תהליכים שעיצבו את פני החברה הישראלית.

מדוע זוכים הערבים בישראל להצלחה דווקא בכדורגל? לאלו כיוונים פוליטיים עשוי ייצוג זה להוביל? האם הכדורגל הוא חלוץ המבשר שוויון עתידי בין יהודים לערבים, או שמא הוא בבחינת משכך כאבים שאינו אלא תחליף למדיניות שוויונית? האם ההתעצמות בזירת הכדורגל מחזקת תחושות של גאווה לאומית פלסטינית, או שמא הכדורגל אינו אלא תחליף לשאיפות לאומיות? מהי תרומתו של הכדורגל לעיצובן של זהויות מגדריות, מקומיות ודתיות בקרב המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל? שאלות אלו נידונות בספר, שחושף בממצאיו – המתבססים על מחקר היסטורי, עבודה אתנוגרפית, ראיונות, וניתוח עיתונות וסקרים – עד כמה זירת הספורט, התמימה כביכול, משמשת כזירת קרב פוליטית לכל דבר.

אילו ערכי יסוד חייבים להיות משותפים לכלל אזרחי ישראל? במה ייחודה של האזרחות הישראלית – מדינה שבה רוב יהודי ומיעוט ערבי? מהם מקורות ההשראה של תכניות הלימודים בנושאי אזרחות בישראל? כיצד יכולה ההשכלה הגבוהה להעשיר את שפת האזרח בישראל? בספר זה מקובצים מחקרים, מסות ודיווחים שמתמודדים עם השאלות הללו בראייה רבת פנים שנגזרת מנקודות מבט ותפיסות מגוונות. כל מי שחש בצורך להעמיק את התודעה האזרחית בישראל – זו של יחידים וזו של קבוצות וארגונים, זו של לומדים וזו של מלמדים – יגלה בקובץ זה שפה אזרחית רעננה ומגוונת – שפה משכילה, מנומקת, שוויונית ורגישה לצרכי אזרח בישראל.

בספר מוצגת היווצרותו של שדה האמנות הפלסטית בישראל על רקע התהליכים הפוליטיים של בניית האומה. במוקד הספר שתי שאלות: אילו תנאים היסטוריים-חברתיים אפשרו לתביעה האמנותית ולתביעה הפוליטית להתקיים זו בצד זו? מה היו נקודות ההשקה בין תחומי העשייה בחברה הישראלית באותם ימים? המחברת בונה את ההסבר מנקודת ראות בין-תחומית תוך הצלבת הסוציולוגיה עם תולדות האמנות. לקורא מתברר שבפרויקט הלאומי פועלת מקהלה רבת קולות. התביעה האמנותית לאוניברסליות ולאוטונומיה אמנותית, שלכאורה הייתה לא לאומית או לאומית קלושה, קוטפת את פרי הישגיו של הפרויקט הלאומי.

זיכרון בהגירה הוא סיפורם של הווטרנים- חיילי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה- שעלו לישראל בשנות התשעים של המאה עשרים, וגייסו את עברם החיילי ההירואי למאבק על שייכות ועל סטטוס חברתי במדינתם החדשה. הספר שולח מבט אל תוך חיי הקהילה הרוסית בישראל, דן בזיכרון חברתי, מעלה סוגיה היסטורית נשכחת – סוגיית החיילות היהודית בגלות, ומציג תופעה שאינה מוכרת בארץ – 'תרבות הווטרנים'.